החלטה בתיק בש"פ 5886/10

א.        עררים הדדיים על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטת נצר) מיום 5.8.10 בתיק מ"ת 24838-06-10, במסגרתה שוחררו העוררים (בתיק בש"פ 5888/10; להלן העוררים) לחלופות מעצר במעצר בית: עורר 1 - בלוד, בערבות 20,000 ש"ח, התחייבות עצמית של 30,000 ש"ח, וכן התחייבות 4 מפקחים בסך 15,000 ש"ח כל אחד; עורר 2 - בכפר קאסם בתנאים דומים. המדינה משיגה על עצם השחרור לחלופה. העוררים משיגים על החלטות בית המשפט בדבר קיומן של ראיות לכאורה (מיום 28.6.10 ומיום 15.7.10), ולשיטתם נוכח עוצמת הראיות יש להקל את תנאי השחרור ביחס לעורר 1; ולשחרר לחלוטין את העורר 2, או להקל בתנאי שחרורו. יצוין כי סדר שמיעת העררים, מטעמים טכניים, היה כך שביום 6.8.10 (יום ו' בשעות אחר הצהרים), נשמע ערר המדינה, וביום 8.8.10 נשמע ערר העוררים. בהחלטה זו נדון תחילה בנושא הראיות ואחר כך בנושא החלופה.

רקע

ב.        על פי המתואר בכתב האישום, על רקע סכסוך בין משפחת העוררים למשפחת המתלונן, קשרו העוררים ואחרים לירות במתלונן כדי להטיל בו מום או לגרום לו חבלה חמורה. כתב האישום מתאר כיצד התוקפים, שנסעו בשני כלי רכב, רדפו אחרי רכבו של המתלונן וניגחו אותו; וכיצד לאחר שהמתלונן נטש את רכבו הפגוע, ירה לעברו העורר 1. בהמשך - בהיותו שרוע על הקרקע - ירה במתלונן תוקף נוסף. בסופו של יום סבל המתלונן משלוש פציעות ירי ומשברים בגופו, ונזקק לניתוח אורטופדי ולהליך שיקום. אישום נוסף הופנה כלפי עורר 1 בלבד, ולפיו מספר ימים לאחר האירוע המתואר, מסר לאשתו של עורר 2 אקדח שהחזיק ללא רשיון, וביקש ממנה לאחסנו בביתה.

•  
• ג.       לא נידרש לכל גלגוליהם של הליכי המעצר והחקירה, ולענייננו די לציין כי ביום 28.6.10 קבע בית המשפט המחוזי (מפי השופטת חיימוביץ), שקיימות ראיות לכאורה נגד עורר 2; החלטה דומה ניתנה ביום 15.7.10 לגבי עורר 1. לגבי שני העוררים הוגשו תסקירי מעצר (לגבי עורר 2 נערך גם תסקיר משלים), וביחס לשניהם נאמר בתסקיר:
•  

"כי בשל היעדר עבר פלילי והתנהלות חיים תקינה עד כה, רמת הסיכון במקרה זה אינה מבוססת על התנהלות העורר ומאפייניו, אלא בעיקרה מבוססת על היעדר קיומה של סולחה מגובשת והמשך סכסוך. לאור כל המתואר, לא נוכל בשלב זה, לבוא בהמלצה לעניין שחרורו. אנו נוכל לגבש עמדתנו הסופית בעניין לאחר הצגה של הסכם סולחה חתום על ידי שני צדדי הסכסוך".

•  
• חרף היעדרה של המלצה חיובית בנסיבות האמורות, החליט בית המשפט (השופטת נצר) להתעמק בחלופות האפשריות, חקר באריכות את המפקחים המוצעים, ובסופו של דבר הורה, כאמור, על שחרור שני העוררים לחלופת מעצר במקומות מרוחקים ממקום האירוע ברהט בתנאים הנזכרים (להלן ההחלטה). כן נאסרה כניסת העוררים לרהט, ועוד נאסר עליהם ליצור קשר עם מי מהמעורבים באירוע.
•  
• העררים והדיון בשאלת קיומן של ראיות לכאורה
•  
• ד.       העוררים מבקשים לצמצם את ההגבלות שהוטלו עליהם; והמדינה - מנגד -מבקשת לעצרם עד תום ההליכים. בערר העוררים נטען כלפי "עוצמת הראיות לכאורה, ומתוך כך גם על מידת התנאים המגבילים שהושתו על שחרורם" (ההדגשה במקור). יודגש איפוא, כי גם העוררים מודים בקיומן של ראיות לכאורה, והשאלה היא שאלת העוצמה - "הפוטנציאל הראייתי" - והשלכתה על תנאי החלופה.
•  
• ה.       בכל הנוגע לעורר 1 נטען מפי עו"ד סודרי, כי הראיה היחידה נגדו היא הודעת המתלונן מיום 30.5.10, אשר בנסיבות האירוע קשה לסמוך על יכולתו לזהות את המעורבים וכן על מהימנות גירסתו. בא כוח העוררים אף הגיש לעיוני, במעמד צד אחד (ראו בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 5), חומר שנועד לחזק את עמדתו. מטעם המדינה טענה עו"ד שפירא, כי אף שעסקינן באירוע מבהיל ומפחיד (עו"ד סודרי כינהו אירוע סוער, מרגש ו"מפחיד מאד") - הנה  הודעת המתלונן מפורטת ומצביעה על ביטחון בדברים, ודי בכך בשלב הראיות לכאורה.
•  
• ו.       סבורני, לאחר העיון, כי אין בטענות כדי לכרסם בקביעה בדבר דיות הראיות לצורך מעצר עד תום ההליכים. המתלונן העיד, כי הוא מכיר היטב את העורר 1 ואף העורר 1 אישר זאת (דו"ח עימות מיום 7.6.10) - ובנסיבות אלה אין סיבה לפקפק בזיהוי (אף בהינתן החומר שהוצג לעיוני על ידי ההגנה). עיון בחומר החקירה אינו מחזק דווקא את טיעוני העורר 1. נזכיר רק, כי העורר 1 טען שבמשך כל היום עבד בחנות יחד עם בן דודו (חקירה מיום 9.6.10), אך האחרון מסר מפורשות כי לא כך היה (הודעה מיום 7.6.10). גם גירסת העורר, לפיה שמע על האירוע רק לאחר השעה 18:00 בתום יום העבודה - אינה עולה בקנה אחד עם הודעה שמסר (ביום 7.6.10) סלימאן אל טורי. ולבסוף נזכיר, כי עורר 1 הואשם גם בעבירות נשק והודה בכך בחקירתו (מיום 9.6.10), דבר שאין עליו עוררין לענין הראיות לכאורה, אף כי הוא טוען שהמדובר בנשק שירש מאביו. 
•  
• ז.       בכל הנוגע לעורר 2 הוזכר, כי במהלך החקירה הוא שוחרר למעצר בית בתנאים קלים מאלה שנקבעו בהחלטה, אך הוחזר למעצר בעקבות עימות עם המתלונן - אשר לשיטת בא כוח העוררים לא הוסיף מאומה על הראיה היחידה שהיתה קיימת קודם לכן, הלא היא גירסת המתלונן. ביחס לזו נטען, כי נוכח נסיבות האירוע ספק אם המתלונן אכן יכול היה לזהות את העורר 2 כמי שישב באחד מכלי הרכב שרדפו אחריו. הוזכר, כי בכתב האישום לא נטען שהעורר 2 יצא מהרכב, וכי לשיטת המתלונן ישב עורר 2 בין נהג הרכב לעורר 1 - עניינים המקשים, מטבע הדברים, לסמוך על הזיהוי, והנותן לו מעמד ראייתי "פורמלי" בלבד. עוד הוזכרה גירסת אליבי שהעלה העורר 2 (שעיקרה כי בזמן האירוע היה בביתו), אשר נתמכה על ידי אשתו, והחשש שמא על רקע הסכסוך בין המשפחות - "בזדון או בטעות בתום לב" - צירף המתלונן את העורר 2 לתוקפיו. מטעם המדינה טענה עו"ד שפירא, כי אף שעסקינן באירוע מבהיל, כאמור, הודעת המתלונן היא מפורטת ומצביעה על היותו בטוח בדברים, תוך הצגת פרטים.